בואו נפתח יומן ואז נעוף על עצמנו

אתמול היתה לי שיחה שהלכה בערך ככה:

אני: אז… איך נתקדם עם הפרויקט שלנו?

הוא: אני רוצה, זה חשוב, אבל את לא מבינה כמה עבודה יש לי. בדיוק המנכ"ל צירף אותי לצוות חשיבה. אני בחפיפה לתפקיד החדש ועדיין אין לי מחליף לקודם, בגלל התינוקת אני לא ישן טוב בלילה ויש גם את סיכומי השנה וכל הזמן בלת"מים. אין לי זמן לפרויקט שלנו. לא יודע מה להגיד לך.

אני: וואלה… מבינה אותך…

הוא:

אני:

הוא:

אני:

אני: ובכל זאת נפגשנו עכשיו, לא? אז מה זה אומר?

איך ממשיכים מכאן?

כששני הצדדים רוצים לקדם משהו חשוב אבל לא מגייסים את הכוחות להתניע

איזה נושא שחוק זה, נכון?

כמו דיאטה

כמו ספורט

כמו מדיטציה

כמו זמן איכות עם היקרים לנו

אנחנו יודעים שזה חשוב, שזו השקעה לטווח ארוך, שנקצור פירות בעתיד

הראש מבין את הרציונל, הגוף יודע איך לבצע

אבל הלב והבטן לא איתנו

הם מושכים אותנו לכאן ולעכשיו, למתוק ולשוקע לצועק ולקל

תמיד

המלחמה עם איראן קשה? תנסו את זו בין הבטן לראש בכל דקה בכל יום אצל כל אחד ואחת מאיתנו

הנטייה הטבעית היא להיסחף עם הבטן לתלונות הדדיות על המצב. זה פורקן, זה נעים זה צודק אבל לא אפקטיבי

הנטייה הלא טבעית היא להפוך עננה לא מוגדרת של "הרבה עבודה" לנקודות קונקרטיות

ז"א, כדי לקדם את הפרויקט:

מה הפערים? מה נשאר לנו לבצע בדיוק? עם מי להיפגש? תן לי שם וטלפון. מה לקבוע? כמה זמן זה ייקח? באחריות מי? את מי אני צריך לגייס? איזה משאבים אני צריך? כ"א. כמה. תקציב. כמה.

עכשיו נפתח יחד יומן ונקבע

ובגלל שאנחנו עושים את זה ביחד, בזמן הפגישה, אז לא יהיה לנו נעים לבטל בזמן אמת כי התחייבנו.

ככה פשוט

(בדיוק כמו שאת קובעת עם חברה לצאת לריצה ורוצה לבטל אבל מחכה שהיא תבטל והיא אותו דבר מחכה שאת תבטלי וככה יוצא ששתיכן בסוף רצות למרות שרציתן לבטל כי לא נעים מתגבר על האין לי כח אבל אח"כ אתן עפות על עצמכן באופן לא מידתי ומיד שוב קובעות לצאת לריצה וחוזר חלילה) 

אם זה באמת חשוב לטווח הארוך

אם כולנו חושבים ככה

אם יש רק אחד מאיתנו שקצת יותר לוקח בעלות על הפרוצדורה

אם יש כיף של עבודה ביחד

אז זה יקרה

זכרו: יש יותר מדרך אחת לעשות דברים

בתמונה: חמוטל ואני עפות על עצמנו באופן לא מידתי, בימים שעוד אפשר היה לרוץ ביער שלנו...